כלי נגינה שבהם נגנו בני ישראל בבית המקדש / נעמה שחורי

 

מוסיקה וכלי נגינה מלווים את ההיסטוריה של עם ישראל מימים קדומים, בתנ"ך נזכרים שמותיהם של עשרות כלי נגינה וכן מושגים ומונחים מוסיקליים. במשך דורות היה המחקר של המוסיקה בתנ"ך מילולי בלבד. רק בשני הדורות האחרונים, תודות לגילויים ארכיאולוגיים שונים, נפתחו אפיקים חדשים ונשפך אור חדש על חקר המוסיקה הישראלית העתיקה והבנתה. הממצאים הארכיאולוגיים בנושא אינם רבים, אומנם, אך הם  משקפים גילוי של תרבות תרבותית ואומנותית ענפה, וזאת מעבר למה שנכתב.

בין כלי הנגינה שנמצאו: שקשוקות-חרס, קונכיות-תקיעה, משרוקיות, חלילים, פעמונים, צלצלים ומצלתיים. צורות כלי הנגינה העתיקים מתגלים בציור, פיסול ובממצאים ממשיים כמו:  דמויות מנגנים. צורות של כלי נגינה עתיקים התגלו על גבי פסיפסים, מטבעות, חריטות בשן, ובתבליטים על נרות חרס, צלמיות חרס, ועל גבי בדים ארוגים.

כל האמור לעיל שופך אור על כלי הנגינה והחומרים מהם ייצרו אותם.

יש להניח שהאנשים שהכינו את כלי הנגינה השתמשו בחומרים שנמצאו בסביבתם הטבעית: מתכת, חרס, עצם, עץ ועור. יש להניח שכלים מחומרים מתכלים כמו עץ או עור

לא נשתמרו לאורך זמן (לפחות בתקופה העתיקה). מתוך הממצאים הארכיאולוגיים אנו יכולים גם ללמוד איך החזיקו כלים אלה בשעת הנגינה, וכיצד נגנו בהם, ועל המיתרים שהיו בהם.

את כלי הנגינה העתיקים ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות:

כלי הקשה:

שקשוקות, פעמונים, מצלתיים, תופים.

כלי פריטה:

כינור, נבל.

כלי נשיפה:

חלילים, חצוצרות, שופרות.

 

למה ומתי השתמשו בכלים השונים?

בחלק מן המקרים בעצרות עם וכנסים, ובטקסים דתיים. בבית המקדש למשל, היה מקום נכבד לכלי הנגינה בשעת התפילה, הזמרה וההודיה.  בשעת קרב או לצורך כינוס לקראת מלחמה. תקופת הזהב, הפריחה והעלייה של זמרת ארץ ישראל, הייתה בימי שמואל דוד ושלמה, ותקופת ההתנוונות, הכמישה והירידה, התחילה עם חורבן בית ראשון.

זמרת ההיכל המסודרת שמשה דוגמה ומופת לשאר עמי קדם.

בחצרות דוד ושלמה הייתה מקהלת שרים ונוגנים קבועה שהתפתחה גם בתחום המוסיקה החילונית. הנגינה בכלים גם בימי קדם – אפייני הדבר שהנשים היו לוקחות חלק.

מקוננות, מרים אחות משה ואהרון, בת יפתח, ניצחון דוד על גלית.

 

כלי  הקשה

כלי ההקשה הנם כלים אודיאופוניים – המשמיעים את קולם על ידי: נענוע, הכאה - שתי צלחות מכות זו בזו, הנעה - על ידי ענבל בתוך גוף הכלי – פעמונים, או על ידי קשקוש – הפקת צליל על ידי חיכוך – רעשן למשל.

 

שקשוקות

השקשוקות הן מכלי הצליל הפרימיטיביים ביותר. הן נמצאו בכמויות רבות החל מהתקופה

הכנענית. הן נמצאו גם בבתים וגם במקדשים, בכל רחבי הארץ.

הצורות האופייניות של כלי נגינה זה הן:

א. הצורה הסלילית עם שקערורית ללפיתה.

ב. בעלת לולאה לתליה.

ג. בעלת ידית כמו לכד.

ד.מעוטרות בעיטור מעולם החי.

 

הפעמון

הפעמון מופיע מתקופת הברזל ואילך. הפעמונים עשויים ממתכות שונות והם מצויים בגדלים שונים. צורת הפעמון בדרך כלל דומה לתוף חלול כשקצהו האחד פתוח, תיבת תהודה זו מכונה זוג.כשמקישים עליו הוא בדרך כלל רוטט, וכך נוצר הקול. כלי ההקשה הוא בדרך כלל מוט או דסקית מתכת שנמצאת בתוך הפעמון, ונקראת בשם ענבל.

יש פעמונים נטולי ענבלים, שמקישים עליהם באמצעות פטיש עץ.

לפעמון תפקידים אחדים, חילוניים ופולחניים עד לתקופת המשנה. בתנ"ך הוא מופיע כאביזר פולחני, וכחלק מבגדי הכהן הגדול:

"פעמון זהב ורימון, על שולי המעיל סביב... ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו, ולא ימות"

(שמות כ"ח ל"ד-ל"ה).

הפעמונים משמשים גם כהגנה מפני "העין הרעה", כקסם וכישוף.

 

מצלתיים - צלצלים

זוג של צלחות שטוחות. הן מוקשות זו בזו בצורה אופקית או אנכית. המצלתיים עשויים נחושת. בתנ"ך נזכר "במצלתיים נחושת להשמיע" (דברי הימים א' ט"ו, י"ט).

זוגות מצלתיים בגדלים שונים, שקוטרם נע בין שלושה לעשרה ס"מ, נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ. כמו כן נמצאו מצלתיים גם בחצור, מגידו, אכזיב, שקמונה, בית-שמש,שכם ועוד.

המצלתיים העשויים בדרך כלל ממתכת (נחושת), ויש עם זה בעיה של חמצון.

הדבר כמובן פגע באיכות הצליל, שלא נשמרה כמקודם. בתיאור חנוכת המקדש מוזכרים המצלתיים בין כלי הנגינה של הלוויים המשוררים: "והלוויים משוררים ... במצלתיים ובנבלים וכינורות" (דברי הימים ב' ה', י"ב).

עם חידוש עבודת היכל הקודש בימי עזרא, שוב מוכרים המצלתיים:

"ויסדו הבונים את היכל ה', ויעמידו הכוהנים מלובשים וחצוצרות והלווים בני אסף במצלתיים להלל את ה' ע"י דוד מלך ישראל" (עזרא ג' י').

מובן מכאן שהמסורת המוסיקלית שהתחילה עוד בימי דוד המלך שידע לנגן בעצמו,לא הופסקה אלא חזרה והתחדשה עם השיבה ארצה בימי עזרא.

למשפחת המצלתיים יש עוד כלים נוספים הנגזרים מאותו שורש, ביניהם הצלצלים.

הם השמיעו קולם בחגיגה שנערכה כשהעלה דוד את ארון הברית לירושלים:

ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים  בכינורות ובנבלים ובמנענעים ובצלצלים" (שמואל ב' ו' ה).

בספר תהילים ק"נ. ה נאמר: הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה".

גם בתלמוד נזכר הצלצל: "בן ארזא על הצלצל" (שקלים ה').

מבין כלי הנקישה מזכירים רק את המצלתיים כמשרתים בקודש. ויש להניח, שתפקידם היה לסמן הפסקה או התחלה של התכנסות לתפילה.

 

הצלצל – מכל כלי ההקשה ממתכת ברורה לנו כיום צורת המצלתיים. טרם נקבע זהותם וצורתם הסופית של הכלים הנקראים צלצלים, צלצלי-שמע, וצלצלי תרועה.

הצלצל נזכר בתלמוד וניתן לייחסו ככל הנראה לסיסטרום מהתקופה הרומית – כלי בעל ידית עץ ומעליה קשתית וטבליות מתכת. השם צלצלים נמצא במקרא רק פעם אחת בשמואל ב' (ו', ה'). צלצלי תרועה אולי היו יותר גדולים.

 

התופים

התוף עשוי מסגרת עץ עגולה ועליה מתוח עור של איזה בעל חיים. זהו כלי נגינה נפוץ מאוד בארץ ישראל. יש להניח שבמסורת היהודית העור היה של בהמה כשרה. התופים מסוג זה לא שרדו כיוון שהיו עשויים מחומרים מתכלים. אנו למדים אודות השימוש בהם  (מעבר למה שכתוב בתנ"ך), מתוך מה שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות בשקמונה, אכזיב.

מי ובאלו נסיבות נגנו בתוף?

הנגינה בתוף הייתה בעיקרה בידי הנשים, זהו כלי נפוץ ועממי ונותן קצב בעיקר בזמן ריקוד. התוף לא ניזכר  ככלי נגינה במקדש עצמו אלא לכל היותר בתהלוכה לעבר המקדש.

הנגינה בתוף אפיינה תהלוכות שבהן צריך היה מקצב להליכה או לריקוד.

דוגמאות במקרא:

בפעם הראשונה שאנו מוצאים אזכור למלה תופים במקרא, היה זה כשלבן הארמי השיג את יעקב אשר ברח מפניו. "למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי ולא הגדת לי ואשלחך, בשמחה ובשרים ובתוף וכינור", (בראשית ל"א כ"ו).

לבן מתלונן בפני יעקב: איך זה שברחת מבלי לומר שלום? (שאלה ערמומית בנסיבות ההן), שאילולא היינו נפרדים הייתי עורך לך מסיבת פרידה מכובדת ושמחה עם שירים, תופים וכינורות.- מרים מנגנת בתוף, והיא נתנה לו את שמו – תוף מרים.

ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות ט"ו, כ')

- בת יפתח יוצאת אף בתופים ובמחולות לקבל את אביה השב מן המלחמה בעמונים

"בתופים ובמחולות". 

התוף מוזכר בין כלי הנגינה שהיו בידי הנביאים שפגש שאול.

- תהילים מעיד על תהלוכה של בני ישראל בבית המקדש: "קידמו שרים אחר נוגנים, בתוף עלמות מתופפות" (תהילים ס"ח, כ"ו). נערות גם הן משתתפות בתהלוכה ומתופפות.

במקום אחר בספר תהילים פ"א, ג' נאמר: סעו זימרה ותנו תוף, כינור נעים אם נבל".

 

לקבוצה יש גם כלי נגינה השייכים לקבוצת המנענעים וה טבעות מתכת המשמיעות קול צלצול על ידי נענוע. הכלי נזכר רק פעם אחת בתנ"ך בספר שמואל ב', ו', ה'.

 

שלישים

גם כלי זה נזכר רק פעם אחת בתנ"ך, בספר שמואל א', י"ח, ו': משערים שזהו כלי נגינה ממין המנענעים, והיו בו שלוש טבעות, או שלושה קנים זה תחת זה וטבעות על כל אחד.

 

מקורות

1. מתוך ויקפדיה

2. כלי נגינה מקראיים – מאמר מאת איתי שמר ואניטה מאירוב  (בהנחיית המורה תקוה סילברמן)

3. הזמרה והנגינה בבית המקדש – מנשה רבינא

4. כלי נגינה - ויקפדיה

 

כלי נשיפה  

חלילים

החליל מוזכר בתנ"ך, במשנה ובתלמוד בעיקר ככלי עממי, המתלווה לזמרה ולנגינה בשמחה – למשל שמחת בית השואבה, או העלייה לרגל בחג השבועות, ועיקרו כלי חילוני.

החליל מוזכר גם בהקשר לאבל ולהלווית המת. הוא מוזכר פחות מהחצוצרה והשופר.

החלילים העשויים מקנה המצוי בדרך כלל בידי האיכר והרועה, דרכו נושפים אוויר.

זהו כלי אווירופוני – שמשמיע צליל על ידי הרעדת אוויר.

הם מופיעים בשני דגמים: חליל בעל פיה שבה הותקנה לשונית אחת, וחליל בעל פיה דו לשונית בדומה לאבוב.

 בחלילים הקדומים אין נקבים אלא מסתפקים בהשמעת הצליל היסודי של כל צינור בהתאם לאורכו.

במשנה נזכרים  חלילים ממתכת או מעצם. במצרים מצאו חלילים מקנה ובבבל גם ממתכת,

מזהב ומכסף. בחפירות בארץ ישראל מצאו משרוקיות וחלילים מעצמות צפורים ובעלי-חיים שונים.

השם המיוחד של החליל מראה על השורש ח,ו,ל – חלל (חלול).

בתנך הוזכרו החלילים בידי הנביאים שפגשו את שאול.

בהכתרת שלמה נאמר: "והעם מחללים בחלילים" (מלאכים א' א' מ).

ישעיהו אומר לעם: " והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל לא יביטו..." (ישעיהו  ה' י"ב).

כנראה זו הייתה מסורת מימי בית ראשון, כדברי ישעיהו: השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ושמחת לבב כהולך בחליל, לבוא בהר ה' אל צור ישראל" (ישעיהו ל' כ"ט).

החליל מוזכר גם במשנה ככלי נגינה המשמש בבית המקדש: אין פוחתין משני חלילים ולא

מוסיפים על שנים עשר. ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח" (ערכין ב' ג').

השם חליל מוזכר בתנ"ך חמש פעמים:

שמואל א' י';  ישעיהו ה' י'; ישעיהו ל' כ"ט;  מלאכים א' ' מ';  ירמיהו מ"ח ל"ו.

 

שופרות

המילה שופר באה כנראה מהמלה אשפרה מהמיתולוגיה האשורית.

ביהדות נמצאה המילה שופר גם מלשון להשתפר. פילוסופים ומיסטיקנים ייחסו

לצליל השופר הטפת מוסר מסוימת, ומובנים נשגבים לקולותיהם של שופרות.

השופרות הכלי הכי מוזכר בתנ"ך (72 פעמים) לעומת כלי נגינה אחרים.

השופר, עשוי לפי המסורת הישראלית העתיקה מקרן איל או יעל, והוא נמנה עם

הכלים הטבעיים והקדומים ביותר. הפרוש העברי למלה שופר הוא "חלול".

איך מכינים שופרות?

השופר הוא חתיכה מוזרה העשויה מקרן אייל או אנטילופה (שופר תימני), את

את הסחוס הפנימי יש להוציא בטכניקה מיוחדת ובעדינות רבה, שכן איכותו של השופר נמדדת בכשרותו ההלכתית, והוא יהיה חלול באופן טבעי לגמרי.

צורת השופר איננה ישרה כמו החצוצרה, וסופו מסולסל ועקום. צורת השופר משתנה מאחד לשני בהתאם לצורת הקרן.

 

למעשה, השופר הוא כלי המשמש להשמעת קול ולא נגינה. אפשר להפיק ממנו צלילים מעטים בלבד. בעם ישראל תפס השופר מקום חשוב הן במגזר הדתי והן במגזר החילוני.

במגזר החילוני שימש השופר להמלכת מלכים (ספר שמואל וספר מלכים), הכרזה וקריאה לגייס חיילים, לתקוף, להכריז על ניצחון (שופטים ד' 6).

השופר משמש גם בעבודת הקודש, בימי חול ובימי חג ומועד. הוא משמש להכריז על השנה החדשה והחודש החדש, להציג את השבת ולפתוח שערי שמיים בראש השנה ויום כיפור. תרועת השופר מילאה תפקיד מלחמתי-מאגי בזמן כיבוש יריחו: "ושבעה כוהנים יישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים והכוהנים יתקעו בשופרות" (יהושוע ו' ג').

במלחמת גדעון במדיינים: "ותקעתי בשופר אנכי וכל אשר אתי ותקעתם בשופרות..."

(שופטים ז' י"ח), "...ויתקעו בשופרות ונפוץ הכדים אשר בידם" (שופטים ז' י"ח),

"...ויתקעו שלושת הראשים בשופרות...וביד ימינם השופרות לתקוע ויקראו חרב ליהוה

ולגדעון" (שופטים ז' כ').

ובספר שמואל ב' ו' ט"ו – העברת ארון הברית.

התלמוד מתאר סוגי שופרות שהיו בבית המקדש, למשל בראש השנה נהגו לתקוע בשופר העשוי מקרן איל שפייתו מצופה זהב ואילו ביום הכיפורים נהגו לתקוע בשופר העשוי מקרן של איל שפייתו מצופה כסף.

עד היום נשמרו שלוש נוסחאות של קולות שמשמיע השופר:

תקיעה – קול ארוך וסיום מקוטע, (ויש גם תקיעה גדולה),

שברים – החלפה מהירה בין הטון היסודי וצליל עלי,

תרועה – קול מקוטע. 

השופר הוא הכלי המוסיקלי היחיד של עם ישראל ששרד אלפיים שנים, בצורה המקורית שלו, והוא הכלי הכי מוזכר בתנ"ך – 72 פעמים.

 

חצוצרות

החצוצרות שימשו כמו השופר לעתות שלום ועתות מלחמה והיו בשימוש מתמיד אצל הכוהנים. החצוצרה היא כלי נגינה העשוי ממתכת (כיום היא עשויה מפליז – סגסוגת ממתכות נחושת ואבץ). המנעד שלה הוא הגבוה ביותר בין כלי הנשיפה ממתכת, והיא כלי הסופרן הגבוה ביותר בין כלי הנגינה ממתכת.

ראשיתה של החצוצרה בעת העתיקה. בימי עם ישראל במדבר נצטווה משה על עשיית

שתי חצוצרות כסף לצורך עבודת המשכן (במדבר י').

כלי נגינה דומים לחצוצרה נוצרו גם במצרים  העתיקה ובממלכות המזרח פרס, טיבט, ביזנטיון, מונגוליה ועוד.

בשונה מן השופר החצוצרות השמיעו צלילים מתכתיים וניתן היה לגוון בהן את האותות לפי יעדיהן.

החצוצרות מילאו גם תפקיד במעמדים מלכותיים ומדיניים.

גם בהכתרת מלכים נהגו הכוהנים לתקוע בחצוצרות, כמסופר על הכתרת יואש בן אחזיהו:

"...ותרא והנה המלך עומד על העמוד כמשפט, והשרים והחצוצרות אל המלך, וכל עם הארץ שמח ותוקע בחצוצרות" (מלאכים ב' יא' י"ג-י"ד).

החצוצרות שימשו גם בטקסי חנוכת בתים וחומות ככתוב: "ותעמודנה שתי התודות בבית האלוהים, ואני וחצי הסגנים עמי. והכוהנים...בחצוצרות" (נחמיה מ', מ'-מ"א).

מאז ימי עזרא ונחמיה, שחידשו את עבודת הקודש, החצוצרות חזרו למלא תפקיד חשוב בבית המקדש, לבדן ועם השופרות.

החצוצרות-תרועה המופקדות ביד הצבא בשעת מלחמה – "וישלח אתם משה לצבא...וחצוצרות הצבא בידו" (במדבר ל"א 6).

"וכי תבוא מלחמה בארצכם...והרעתם בחצצרת..." (במדבר י' 9).

אולם שלא כמו השופר שחזה תיעוד בפסיפסים, בתבליטים וכדומה, לחצוצרות המקדש נותר עד כה תיעוד אחד בלבד – בתבליט המפורסם בשער טיטוס ברומא.

על-פי תבליט זה שוחזרו במוזיאון בחיפה שתי חצוצרות כסף, המוצגות בתערוכה.

חצוצרות אלו שונות משתי החצוצרות המוטבעות במטבעות בר-כוכבא, שהן קצרות ועבות כחצוצרות צבאיות.

 

כלי  פריטה -
כלים רדיופוניים – כלי מיתר, שצלילם מופק בעזרת חוט או מיתר הנמתח עליהם.

 

כינורות ונבלים

כלי המיתרים הנזכרים במקרא הם הכינור והנבל.

 

הכינור

בממצאים ארכיאולוגיים מצויות דמויות מנגנים בכינור:

בציור שנמצא בקבר בני חסן במצרים (מן המאה ה-19 לפני הספירה), על לוחיות שנהב ממגידו (המאה ה-12 לפני הספירה), צלמית של מנגן בכינור נמצאה באשדוד (המאות

ה-8-7 לפני הספירה) ועל מטבעות בר כוכבא מופיע כינור בעל שלושה מיתרים, וכן בממצאים נוספים.

הכינור המקראי הוא כלי פריטה ולא כלי קשת. והבדל מן הנבל שהיה קל לשאת אותו.

הקשת לא הייתה בשימוש בכל תקופת העולם העתיק.

הכינור העברי העתיק הוא בעל תיבת תהודה ושתי זרועות, מחוברות, ע"י עול – שממנו נמתחים המיתרים אל תיבת התהודה.

מיתרי הכינור היו עשויים ממעי כבש. הכלי איננו מעוטר, כנהוג בעמים אחרים בראשי

חיה או ציפור.

במקרא נחשב הכינור לכלי קדום.

הוא מוזכר לראשונה בספר בראשית. נאמר על יובל בנו של למך:

"היה אבי כל תופס כינור ועוגב"  (בראשית ד' כ"א).

לא ידוע כמה מיתרים היו לכינור – במקרא.זהו ללא ספק כלי פריטה שצלילו לא היה חזק.

זהו כלי ששימש להבעת רגשות כגון שמחה וגם עצב. והוא הצטיין בסגולה למלא דרישות האמן כרצוי לו (ובמובן זה – ורק במובן זה – הוא דומה לכינור של ימינו, כי בתור חסר קשת הוא נבדל מן הכינור של היום).

בבית המקדש תפס הכלי מקום נכבד. כנראה שהייתה תזמורת בבית המקדש והכינור היה בשורה הראשונה, ומספר המנגנים עליו היה רב

 

נבל

הדעה הרווחת היא כי כלי המיתרים הטבוע במטבעות בר-כוכבא הוא בעל תיבת תהודה גדולה ומעוגלת, זרועות עשויות מקרניים , מאחז מיתרים בולט על תיבת התהודה ,

וששה מיתרים – הוא הנבל המקראי. יש מחלוקת בעניין. יש סברה כי מספר המיתרים של הנבל גם הוא לא היה ידוע.

כמו הכינור – מיתריו של הנבל עשויים ממעי כבשים.

המשנה, המדברת על כלי הנגינה במקדש אומרת: "אין פוחתין מתשעה כינורות ומוסיפין עד לעולם" (ערים ב' ה'), ו"אין פוחתין משני נבלין, ולא מוסיפים עד לעולם"(ערכין ב' ג').

צלילי הכינור היו עדינים מצלילי הנבל, ועל כן היו חייבים לאזן את עוצמת קולותיהם.

הנבל כמעט תמיד מופיע עם הכינור אך הוא נזכר גם בנגינה עם מצלתיים וכלים אחרים, כנאמר בתהילים: "שאו זמרה ותנו תוף כינור נעים אם נבל" (מזמור פ"א.ג').

מוזכר גם "נבל עשור", ונוטים לראות במלה עשור סימון של עשרת מיתרי הכלי.

 

המגרפה

במסכת תמיד נאמר: "מיריחו היו שומעין קול המגרפה". בערכין מסופר ש"מגריפה הייתה במקדש, עשרה נקבים היו בה. כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר". ולדברי הירושלמי הייתה המגרפה משמיעה אלף צלילים. אכן כל מקור מטעים את העובדה, שצלילי הכלי הזה היו חזקים ביותר והטילו אימה ופחד על שומעיהם. אבל מהות הכלי נעלמה מאתנו עד היום הזה. כל מה שידוע הוא שמו של הכלי – מגריפה , וכל השאר בגדר השערות בלבד.

אחד ההסברים של המוסיקולוג הנודע יוסף ייאסר. הוא מתחיל במגרפה המבוארת ברש"י "כמין כף, שבה היו גורפין את דשן המזבח", ולדעתו הייתה כף זו גם כלי נקישה סמלי, כי בהתאם לחוקי בית המקדש היה כוהן גדול נוטל את המגרפה וזורקה לבין האולם והמזבח.

נפילתה של המגרפה הייתה משמיעה צליל חזק, שהפחיד את שומעיו. (מוזכר גם במשנה,

תמיד פרק ה', משנה ה'). זה היה גם הצליל שנתן אות ללוויים, לכוהנים ולהדיוטות שבמקדש כי העבודה במקדש מתחילה.

הנקישה של המגרפה במזבח לא יכלה להצטיין באופי מוסיקלי של הצליל. לא המוסיקה הייתה עיקר כאן, כי אם עוצמתו של הצליל. מכאן השאיפה המתמדת להוסיף כוח לצליל ככל שאפשר. ובחיפוש אחר מכשיר שיתאים למטרה זו הגיעו אל כלי נשיפה, שהיה מסוגל להוציא מיני זמר (צלילים), והכלי הזה נקרא "מגרפה",  על שום הידית שהזכירה את הגריפה של  הכוהן.

לדעתו של יוסף ייאסר הייתה המגריפה כלי נשיפה בעל חלילים מרובים, שהאוויר להם סופק על ידי מפוחים. בידית היו חורים מרובים בשביל החלילים, ואלה השמיעו צלילים גבוהים וחריפים מאוד. ומכאן הבאת ההד שלהם עד ליריחו.

ואולי זה הוא הכלי הקדום שממנו התפתח העוגב.

רשימת המקורות:

 1.כלי נגינה מקראיים-מאמר מאת איתי שמר ואניטה מאירוב.

2. כלי נגינה ישראליים עתיקים-משה גורלי.

3.הזמרה והנגינה בבית המקדש-מנשה רבינא.

4.השלמות מתוך ויקיפדיה-על כלי נגינה בתקופת המקרא.

 

הדפסשלח לחברתגובה
בניית אתרים