"תנים של מורא"

"תנים של מורא" / רחל גיל / מאת: מלכה נתנזון

  זכה בפרס ע"ש רון אדלר

 

      הפחד, על פי פרויד (FEAR) הוא תגובה לאיוםׁממשי ומוגדר המרחף על האדם (לדוגמא: חפץ חשוד), בעוד החרדה (ANXIETY), נובעת מתוך האדם עצמו. הוא איננו יכול להצביע על גירוי מוגדר המאיים עליו ומעורר תחושה זו. האדם מתגונן במנגנוני התגוננות כדי להכהות את תחושת החרדה.

 

     מחוסר הבחנה, נוטים לערב את שני המושגים ולראותם כאחד.

 

מתן ביטוי אמנותי תחושות קשות אלה, היא כנראה אחת הדרכים להתמודד עם הבעיה ולמניעת הישאבות מוחלטת אל תוכה.

 

חבר השופטים, בנמקו את הענקת הפרס על שם רון אדלר לספרה של גיל, כתב בין היתר:

"חווית היסוד בשירים אלה היא ההתמודדות עם הפחד, כנוכחות העזה ביותר בחיי האדם... עמדתה היא אקסיסטנציאלית – של מי שנידום לחיים מתוך מודעות לקרבתו של המוות..."

ואכן, מוטיב הפחד-חרדה, חוזר ונשנה והוא דומיננטי מאוד בקובץ זה, כפי שמעיד אף שמו. אולם ניתוח השיר הראשון, מעלה תחושות אחרות דווקא – ייאוש ואכזבה – תחושות המלוות את המשוררת בשל הצביעות המקיפה אותה – ייאוש המקביל לייאוש הקוסמי שפקד את "הדור האבוד", כפי שבא לידי ביטוי אצל המינגווי. דור שנחשף לאידיאולוגיות נבובות, לצביעות מתחסדת ולאבדן ערכו של האדם כפרט, ואלו הובילו אותו לפשיטת רגל ערכית, ולהתנהגות נטולת כבוד. מודעותו למצבו היא שהביאה לייאושו.

 

     גם הדת, אשר בסיסה הופרך בטין היתר בידי דרווין, בהציגו את תורת האבולוציה, הנשענת על התיזה כי הטבע הוא האחראי לבריאה ולקיום הסדר בעולם, ולא הכוונה אלוהית, תרמו לא מעט להתדרדרותו הנפשית של האדם ולהתנהגותו.

 

     הריק והפחד, או לחילופין החרדה, מבטאים אצל גיל, בין היתר, את אי יכולתה להתמודד ולהסתגל לנורמות הפסולות של החברה, הגם שייחסה אליה הוא יחס אמביוולנטי: "אני אלך מפה / לתמיד אני אלך", ומאידך, לקראת סוף השיר היא מבקשת: "החזיקו אותי חזק". זהו בעצם בסיס הקונפליקט שלה עם עצמה ועם החברה.

 

     יחסה של גיל לפחד-חרדה, אף הוא דו-ערכי: "המורא הזה/ שאי אפשר אתו,/ אבל השקיפות הזו של העדרו / פוערת בי חדלון קטן."

     תחושות אלה הפכו אצלה צורך קיומי כמעט.

 

     וירג'יניה וולף, בספרה "הגלים", נוגעת בפחד השולט באדם. החזות הבוטחת מתמוטטת ומתגלה פנימיותו – צרור פחדים ותסביכים הבאים כתוצאה מהתמוטטות האידיאלים והערכים הנעלים.

גם אומנות הציור ביטאה זאת יפה באמצעות שתי דיוקנאותיו של האפיפיור אינוצטיוס העשירי – זו אשר צוירה בידי דיאגו ולסקז (1650), המציגה אותו שליו וניחוח, וזו של פרנסיס בייקון (1953) המציגה אותו אחוז פחדים, כבול אל הקתדרה שלו, ההופכת לכסא חשמלי, וזעקה נואשת מפיו.

 

     "בצעקה אני רוצה", כותבת גיל בשירה הנושא שם זה, כשהיא סוף סוף מצליחה: "עכשיו / כשהצעקה נחלצת מתוך הגוף / שמה לאל כל ניסיון להבדיל / בין מה שטוב / ובין מה שלא יכופר / ואין היא עניין לצדיקים בלבד.  

 

     כמיהתה להגיע לקתרזיס ולפיוס עם עצמה, גם אם הדבר כרוך בייסורי נפש קשים, מביאה אותה לנסות לרדת את התפת (דנטה), על-מנת לצאת ממנה מחוזקת ושלמה יותר, אולם היא עושה זאת באיטיות ובחשדנות:"יש לרדת שלוש מדרגות / ואחר-כך להמתין מעט / שאולי החשכה בפנים / אוצרת בחובה אפשרות / של אין. / ...לא די בבהונות לכל משא הגוף כולו. / וגם כנפיים לא די בהן".

 

     גיל נשענת על סיפורים, דמויות ומוטיבים מן המקרא והתלמוד (עמוס, ישעיהו, יונה ועוד), וכן סמלים מיתיים, בדרך כלל ברמזים דקים מאוד (הנחש, הפיתוי, גן-העדן, התופת).

 

     החרטה והגאולה, הנגזרים ממוטיב החטא ועונשו, זוכים אצל גיל להתייחסות צינית – גיל אינה מוכנה למחול לעצמה, בהיותה חלק מחברה זו:"איש לא יטביע את השנאה שלי בים של נחמות / בדברי כיבושין רכים", ובאירוניה מקברית היא מתריסה:"גופי נוטף מי נחמה זכים / אבל אל הראות לא לקחתי, שום אונה לא השחירה לי / מן הידידות שלכם".

 

     על האהבה שפשטה את ערכיה המקודשים והנעלים והיא נסחרת עתה ככל ערך חמרי אחר, היא אומרת: "מוכרים מה שבלאו הכי ניתן להשיג / ולא בעבור דמים" (מושג הדמים שאול מן הגמרא (בבא מציעא ר.נ.).

 

     חרף ראייתה הפסימית: "פעם הייתה פה משאבה / ונוזל הלם בחדרים" כשהרוונה היא לחדרי הלב כמובן, צצה בכל זאת מאי שם תקווה – ניצוץ קטן של אופטימיות: "ושוב יש מי שמאיר את / כברת הדרך שאנו מצווים לפסוע".

 

     מוטיב נוסף, די דומיננטי בקובץ, הינו מוטיב העור: "בין עור לעור" "מעטה עור שקוף", "עור רועד", "עור שמתחת", "אשיל את עורי", "אור בעור", ועוד.

העור אותו היא מבקשת להשיל בתחילת הקובץ, ולהצניח "כסות יאה ממנו", הופך אט אט לערך מגונן וזה המסוגל לקלוט את האור.

 

     נושאים נוספים הינם האהבה והארוטיקה, שירים ארס פואטיים,  ואקטואליה.

 

גיל מטפלת בנושא האקטואליה בצורה מאוד מתוחכמת – אין היא מעבירה את תחושותיה באופן ישיר, אלא מעלה דמות כלשהי ודרך עיניה והתנהגותה, מקבל הקורא את קוד הערכים המוסרי שלה. לשם חידוד הדברים מעלה המשוררת בשיר "גבולות היא עושה לה", את מות האם של אותה דמות, וזה משמש אנלוגיה למותה הרוחני והרגשי של אותה נמענת אליה פונה גיל. בעקיפין משמש זה מדד להתרוקנות הערים של החברה, ולאדישותה לסבל הזולת :"דלתות בבית פנימה סוגרות / עליה, אין היא רואה פלשטינים קטנים / מנקים, / מעלימים אשפה, / ...ומתמסרת לעצב פרטי משלה. / איש רחוק עושה שמות / בבשר הזה שבין ירכיה"

ובסוף, כשהיא מתפנה מעט "לראות" את הסובב אותה, היא שואלת: "למה אתה מנקה אצל אחרים ילד?"... אין לך אפשה משלך?".

 

     שיר ארס פואטי יפהפה "איך הדם", מעלה בפני הקורא את הדילמה הקשה בה נמצאת המשוררת החשה צורך לתת ביטוי לתחושותיה בצורה קונקרטית וישירה, בעוד סגנון השירה של היום שוחק את המלים ל"אבק אותיות", אשר אין בכוחן לבטא את עוצמת הרגש:"בהנעץ הסכין אשב ואביט / איך הדם". / כך לא כותבים היום אמרו לי / עוד מעט אש ותמרות עשן ישחקו עד 1 דק את המלים, אבק של אותיות / יהיה בכל. / אולי זה הזמן לסכור כל מה שמנביט רעשים         / וקולות ואותיות שמרקדות אות ליד אחותה / ריקוד משוגע".

 

     גיל השולטת בחומרי הלשון, מגייסת את מיטב כוחותיה האינטלקטואלייים והפואטיים, להגיש לקורא שירה חכמה, מתומצתת ובשלה.