בתקופה האחרונה נוצרה הפרדה בין שירת נשים לשירת גברים. הפרדה זו אינה אפשרית מאחר שמדובר במעשההאומנות וביצירה, ויצירה היא יצירה באשר היא. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם ממהותה של אישה כיוצרת, או מהותו של גבר כיוצר, אשר כל אחד מהם מבטא את קיומו הייחודי בעזרת היצר ומלאכת היצירה.
ויתקון מצליחה על אף השוני שבין הנופים להכניס אותנו לנופיה שלה ולהמציא לנו את יחודו ויופיו. וכך היא כותבת בשיר הפותח הנקרא "התעקשות": "עצי זית עקשנים / נאחזים בכל מאודם / גזעים מתעוותים / והם חוטר ירק / והם נצר אפר / מאבק הארץ הקשה והם רשרוש כסוף, באור צהרים בגבעות".
תהליך היצירה – כיצד הוא מתקיים? ומה מידת דמיונו לאובייקט, שהינו לרוב בעל קיום ארעי? או לחילופין: מה מידת הקירבה הפיזית של האמן לאובייקט המשמש לו מודל? האמן, שעינו וידו, ובראש וראשונה כוחו היוצר – העניקו לו אמת מורכבת, הניתנת לפיענוח בדרכים רבות. ותהיה זו אמת הדוברת בשחור-לבן, כדוגמת טכסט שירי מודפס.
נשביתי בקסמם של שיריה של אסתר זילבר-ויתקון כמו שנשבים בקסמה של אהבה פשוטה ואופטימית. כי הרבה אהבה פשוטה יש בהם: לארץ-ישראל, לקרקע, לנופים, לחי, לצומח, לשמש, לרוח, לגשם.
אין זה ספר שירים, אין זה ספר פרוזה, אין זה יומן, זהו אוסף של וידויים בשירה בפרוזה ובקטעי יומן אגב התרחשות. זה ספר שכל כולו רצון לתת למלים לבטא כאב, לבטא צעקה, לסמן קריאת כיוון אחרת לחברה הישראלית.
.jpg)
